פסק-דין בתיק תא"מ 20607-05-11

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתביעה זו בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. להלן פסק הדין:

1. תובענה זו עניינה תאונת דרכים שארעה ביום 23.12.10 בכביש 4 בין רכב התובע ורכב הנתבעים.

2. אין מחלוקת בין הצדדים כי, רכב התובע נסע בנתיב השמאלי בכביש 4 מכיוון דרום לצפון וכי רכב הנתבעים נסע אחריו ופגע בו מאחור. המחלוקת בין הצדדים נסבה באשר לנסיבות קרות התאונה, כפי שיפורט להלן.

3. לפי גרסת התובע, הוא נסע בנתיב השמאלי בכביש 4 מדרום לצפון במהירות של כ - 90 -100 קמ"ש. בשלב מסוים, ראה ניידת משטרה העומדת על השול השמאלי, כאשר לפניה עומד רכב, שחלקו הימני בולט מעט לנתיב נסיעתו של התובע.

התובע העיד, כי משהבחין בניידת וברכב הנ"ל האט את מהירותו עד שהגיע למהירות של כ - 40 קמ"ש. יצוין, כי התובע העיד כי האטת המהירות לא הייתה פתאומית אלא הדרגתית והתמשכה לאורך כ - 500 - 800 מ'. משהגיע רכב התובע בנסיעתו סמוך לרכב המשטרה, הגיח  רכב הנתבעים מאחוריו, פגע בו מאחור והדפו למרחק רב כך שנעצר  על השול השמאלי של הכביש, אחרי שחלף את רכב המשטרה והרכב האחר.

4. לפי גרסת נתבע 1, הוא נסע בנתיב השמאלי במהירות של כ - 90 קמ"ש, כאשר כמה מאות מטרים לפניו נסע התובע, במהירות זהה. בשלב מסוים, מסיבה לא ברורה לנתבע, עצר התובע פתאומית את רכבו, הנתבע לא הספיק לעצור, ניסה להסיט את רכבו לצד ימין ובכל זאת פגע ברכב התובע.

יש לציין כי משנשאל הנתבע מדוע לדעתו עצר התובע פתאומית את רכבו, השיב כי לא הייתה במקום ניידת משטרה וכי לא ראה שום סיבה בגינה היה על התובע לעצור במפתיע את הרכב (עמ' 4 שורות 15-16). הנתבע גם העיד כי אף לאחר התאונה לא מצא לנכון לשאול את התובע מדוע עצר פתאומית בנתיב הנסיעה.

5. שמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ומצאתי כי דין התביעה להתקבל ולהלן נימוקי:

אציין כבר עתה כי, גרסת הנתבע לפיה, התובע עצר פתאומית וללא סיבה את רכבו תוך כדי נסיעה במהירות 90 קמ"ש בכביש מהיר, הינה בלתי סבירה על פניה.

מצאתי כי גרסתו של הנתבע אף אינה מסתברת: הנתבע העיד כי נסע במרחק של כמה מאות מטרים אחרי התובע כאשר שני הרכבים נוסעים במהירות זהה. משמעות הדבר היא, כי אם שני הרכבים נוסעים במהירות זהה והתובע בלם פתאומית, הרי מרחק הבלימה של שני הרכבים אמור היה להיות זהה. בנסיבות אלו, לא היה אמור רכב הנתבעים לפגוע כלל ברכב התובע עת התובע עצר פתאומית אלא לעצור לפחות 100-200 מ' אחריו. העובדה כי רכב הנתבעים פגע ברכב התובע היא הנותנת כי הנתבע לא שמר על מרחק מספיק בין הרכבים ולא נהג בזהירות מספקת.

ב"כ הנתבעים טען כי, התובע לא הביא לעדות את השוטר אשר היה בניידת לפי גרסת התובעת וכי יש בכך כדי לחזק את גרסת הנתבעים. ברם- התובע הסביר בעדותו כי לא ביקש מהשוטר פרטים לאחר האירוע מכיוון שהיה בלחץ ולא חשב על כך (עמ' 3 שורה 26).

6. נוכח האמור, אני מקבלת את גרסת התובע לאופן קרות התאונה וקובעת כי הנתבע אחראי לקרות התאונה. משקיבלתי את גרסת התובע כי האט בהדרגה את רכבו, אינני מוצאת לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה.

7. באשר לגובה הנזק הנתבע-

התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת שמאי בדבר הנזק שנגרם לרכב ובדבר ירידת הערך לרכב עקב התאונה וכן חשבונית בדבר עלות חוות דעת השמאי. כמו כן, תבע התובע עלותם של 5 ימי השבתה לרכב לצורך תיקונו, בסך כולל של 6,680 ש"ח . ב"כ הנתבעים טען כי רכיב ימי ההשבתה לא הוכח שכן התובע לא העיד על השבתת הרכב בעדותו בבית המשפט.

אכן התובע לא התייחס בעדותו לימי ההשבתה הנתבעים אלא שמחוות דעת השמאי עולה כי לרכב התובע נגרם נזק לא מבוטל וסביר בעיניי כי הרכב הושבת לצורך תיקונו במוסך למשך מספר ימים.

לצורך כך, לקחתי בחשבון השבתה בת 4 ימים לצורך תיקון הרכב, כאשר לקחתי בחשבון עדות התובע בתום הדיון כי הוא משתכר בין 12,000 ש"ח ל - 14,000 ש"ח נטו לחודש. על כן, אפסוק לתובע סך 2,360 ש"ח בגין ימי השבתת הרכב וזאת על דרך האומדנה.

8. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים לשלם, באמצעות נתבעת 2, לתובע סך 39,417 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.1.11 , אגרת משפט בסך 631 ש"ח ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.55%.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.